"לפני עשר שנים ויתרתי על הרגלים, מקומות בטוחים, מחשבות בטוחות ונסעתי לחודש בגרוזיה, ארץ שאת שפתה אני לא מדברת ולא יכולה לקרוא. רציתי לדעת משהו על המקום ולא לנסוע בורה גמורה, ומצאתי ספר קטן שהתפרסם ב-1991 ובו מעט מידע על גרוזיה.

בארבע בבוקר נחתתי בעיר אפורה וזרה. מעט אנשים דיברו אנגלית. שלטי הרחוב היו בגרוזינית ורוסית ואני חזרתי להיות ילדה בת שלוש, בלי כישורי תקשורת מילולית ועם פחד לצאת לרחוב ולהסתדר; איך אמצא את הדרך חזרה הביתה? איך אדע איזה אוטובוס נוסע לאן שרציתי? איך מבקשים במכולת לחם, חלב, מים? ככה התחיל הטיול הראשון, שנמשך חודש והוביל לחקירה תרבותית, לגילויים וחוויות שהצטברו לספר הראשון שלי, "סתיו בטביליסי", אותו כתבתי עם איתי בחור. כל יציאה מהבית לוותה בגילויים מסעירים שהוסיפו למציאות שלי ביטחון ויציבות. מתחת לבית היתה מאפייה מצוינת, בהמשך הרחוב היה אטליז ובו אפשר היה להחליף כסף, עשר דקות מהבית היתה מסעדה ביתית בגן פורח על צלע הר מתחת לאוניברסיטה ההומניסטית של טביליסי. בחודש ששהיתי שם החיים נבנו מההצטברויות של החוויות היום יומיות ומתחושת הביטחון שהלכה ועלתה עם הזמן.

כשאין שפה חושים אחרים מתחדדים. ישיבות ארוכות בגנים הפזורים ברחבי העיר על בירה וקפה וצ'צ'ה עוררו ואפשרו התבוננות בחיים שזרמו סביבי כמו סרט זר. שמתי לב לדברים קטנים, סבתא משחקת עם ילדה במזרקה, השולחן של הזקנים שכל יום שותים ואוכלים את אותם הדברים ומשחקים שש בש וגוערים זה בזה, נערים ונערות עוברים דרך הפארק, משוחחים, מפלרטטים, מתחבקים.

כתבתי על הדברים שראיתי, מין יומן שהתפתח יום אחרי יום. כתבתי גם על הימים הארוכים בהם נשארתי בבית, שוכבת במיטה חצי מתה אחרי הרעלת אלכוהול והתקררות. הייתי עדה ושותפה לרצף לא נגמר של חוויות קטנות וגדולות ועל מנת לתעד אותן, לזכור את התחושות והרגשות שהן עוררו ולכתוב עליהן, התחלתי לצלם. וצילמתי הכל. את הבית, והסלון והלוסטרה המוזרה, ותחנות האוטובוס, והילדים ששיחקו במזרקה, והנשים במאפיה שחייכו והסתדרו לכבוד הצילום, ובית הקברות האשכנזי שחבר ביקש מאיתנו למצוא בו את קבר סבו, ונשים בשוק נווטלוחי מוכרות בשר, צ'ורצ'חלה, כוסברה, תפוחי אדמה. המצלמה גישרה על המרחק שנוצר מהחוסר בשפה, אנשים נענו בשמחה לצילום ובמקומות מסוימים גררו אותי מאדם לאדם על מנת שאצלם אותם.

מאישה שחצתה את החיים תוך מבוכה וביישנות משתקת, עברתי מהפך מנטלי והוצפתי גלים של שמחה והתרגשות. נדבקתי בסקרנות ובעניין שעוררתי במקומות בהם צילמתי, וצילמתי כמה שיכולתי. נעניתי לכל אדם שהסכים להצטלם. צילמתי פארקים יפהפיים ותחנות רכבת מתפוררות, צילמתי בבתים של חברים בטביליסי, חתולה מיניקה גורה, פינת אוכל משקיפה לחצר עם גפנים, גינה ירוקה נמשכת עד האופק סימנים לביטוי אישי מודע ולא מודע, לחתימה האישית של כל אשה וגבר וילד על הסביבה שלו. העין לא שבעה מהתיעוד והמצלמה החליפה את הכתיבה.

אחת החוויות שנגעה בי וקשרה את החיים שלי לגרוזיה ולטביליסי התרחשה במטרו. יום אחד החלטתי שנוסעים לשוק. ככה. ירדתי למטרו. החלל היה מואר בנורות חלשות והשלטים ברוסית וגרוזינית. לאן הולכים, צד ימין או שמאל? ואיפה יורדים? ואולי יבוא שוטר מהתקופה הסובייטית…  אישה במדים ניגשה אלי. מפקחת. נדרכתי, מה עושים עכשיו, מה אומר לה ואיך? ניסיתי להסביר לה בתנועות ידיים ובאנגלית שאני רוצה לקנות כרטיס ולנסוע לשוק וגזאלי. משהו הצלחתי להעביר ומשהו היא הבינה, ובתנועה חלקה היא העבירה את הכרטיס שלה על מתקן הכירטוס ואיפשרה לי ללכת למטרו. חייכתי ואמרתי "מדלובה", "תודה". הנדיבות הזאת  חזרה שוב ושוב במקומות אחרים ובסיטואציות שונות. בגרוזיה יש פתגם, שגם היום הוא ביטוי לתו אופי שמאפיין אנשים בעם הגרוזיני, "אורח הוא מתנה מאלוהים".

רציתי להודות לאנשים שבזכותם גיליתי את גרוזיה ואת האפשרות ללכת בעולם בעיניים פקוחות, להגיע למקומות מחוספסים וקשוחים כמו השווקים שהייתי בהם – ולהיות בטוחה. אלבום הצילום שלי "חלום טביליסי", הוא רטרוספקטיבה של הצילומים שעשיתי בין השנים 2015-2009 בהן חייתי פרקי זמן בגרוזיה ובטביליסי. פתח הדבר וכותרות התמונות כתובים בשלוש שפות, עברית אנגלית וגרוזינית על מנת שגם הגרוזינים יוכלו לראות את ארצם מבעד לעיניים שלי."

"חלום טביליסי" יצא לאור במהלך שנת 2017 ב"איתי בחור הוצאה לאור", במהדורה מיוחדת לרגל 25 שנות ידידות דיפלומטית בין מדינת ישראל וגאורגיה.